סטודנטים יקרים, חברי סגל נכבדים.
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אולי היום הקשה מכל לכל אזרח במדינה, בין שהשכול הוא מנת חלקו ובין אם לאו. ב68 השנים מקום המדינה ועד היום נפלו במערכות ישראל 23,447 חיילי צה"ל, 68 חללים נוספים התווספו למניין הנופלים מאז יום הזיכרון בשנה שעברה, 68, כמניין שנותיה של מדינתנו האהובה למרבה האירונייה.
2,576 אזרחים נרצחו בפעולות איבה מתום מלחמת העצמאות ועד היום. מיום העצמאות האחרון ועד היום נרצחו 31 אזרחים.
נראה כאילו השכול מוכר לצערנו לכל בית בישראל, אין מישהו שלא מכיר משפחה שכולה שאיבדה ברגע את היקר לה מכול, שברגע אחד מקולל מאז אותה דפיקה בדלת שבה השתנו החיים מהקצה אל הקצה ולעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. המשפחות השכולות אינן לבדן, מאחוריהן עומדים עם שכול ומדינה שכולה, זיכרונם של הנופלים טבוע בכל אבן ובכל שביל בארץ הזו.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום שבו כולנו- ילדים, מבוגרים, וותיקים ועולים הופכים לְמִיקְשַה אחת, גוף אחד. גוף שֵאחד מאיבריו נִכְּרַת באכזריות, והותיר אחריו לַנֵצַח – פצע פתוח ולב מדמם.
ואנו ניצבים כאן היום יחד, קהילה מלוכדת, המון אדם, צפוף, חבוק, שְלוּב זרועות, שֵחולק בדממה אַפוּפַת צער את דִמְעוֹתַיו .
וְכּוּלַנוּ זוכרים את האב שחיבק את ילדיו, נַשַק לאשתו הלך ולא שב. את המפקד שקרא 'אחרי' ורץ תחת אש צולבת לפני פַּקוּדַיו, את החובש שהקריב את חייו על מנת להציל את הפצוע, את הנערה שיצאה עם חברות לבלות במרכז העיר ולא שבה, את הבן, את הבת, את האב.
שהרי, ביום הזיכרון הזה, כבכל יום זיכרון, נפתחים הסכרים מעל דמעותינו. צפירה חד משמעית זועקת בקול שבר בלתי מתפשר את שאנחנו מנסים בכל יום מֵחַדַש לעכל, להבין, להסתיר. היא זועקת בְּכְאֵב, דורשת שֵלֵזְמַן קַצוּב, דחוס כמעט, נִיתֶן דְרוֹר לַיַגוֹן. שלא נפחד, כִּי בַּיוֹם הזה לא צריך לפחד. לא צריך להתעלם. צריך לזכור. וְזִיכְרוֹן הנופלים, כמו כל דבר שיסודו אמת – הוא קשה. כל- כך קשה.
ואת הקושי הזה, שאנחנו סוחבים על גבינו שישים ושמונה שנות עצמאות, אנו הופכים להוקרת תודה חרישית, שזולגת מהעין ללחי, ומסיימת את דרכה באדמה הקשה – כמו משלימה מעגל, מן החיים – למתים, כי זו דרכה של הארץ הזאת. והנופלים באו מכל חלקי המדינה, מכל חלקי העם, מכל חלקי החברה – יהודים ושאינם יהודים, דרוזים, נוצרים, בדואים, צ'רקסים, וכל אזרחי המדינה מוקירים להם תודה על קורבנם שאפשר לנו לחיות כאן, לחיות במדינה עצמאית שגאה בכל אזרחיה, במדינה שהיא בית לאומי לעמנו.
רק בתחילת השנה הזו נרצח חברינו לספסל הלימודים אלון בקל, זכרו לברכה, אלון שסימל את כל מה שהיה טוב בארץ שלנו מצא את מותו במרכז תל אביב, אלון נרצח על ידי מרצח שפל שמטרתו אחת היא, רצח יהודים רק בשל היותם יהודים, כדור אחד בלב הענק שלו ניפץ את החלומות הגדולים שהיו לו לעתיד לבוא…
אלון היה חבר קרוב של רבים מאיתנו, אדם חייכן, מלא שמחת חיים ובעל נתניה אין סופית לזולת, קשה לחשוב שאלון לא איתנו עוד, זעקות השבר של אימו היקרה ניצה עוד מהדהדות באוזניי מיום ההלוויה שלו, את העצב והאובדן ניתן לראות בכל דמעה ודמעה שזלגה מפנייה. אני מאחל למשפחתו מכאן שיהיה מזור לכאבם, כאב שאין לו סוף, כאב שמלווה אותם בכל יום ויום, בכל דקה ודקה.
חשוב לזכור שצה"ל וזרועות הביטחון הם תעודת הביטוח של קיומנו במדינה הזו, אל תטעו, אם אויביינו היו מזהים את החולשה ולו הקטנה ביותר הם היו מנצלים אותה ומעמידים את עמנו בסכנת שואה נוספת, לכן עלינו לזכור תמיד להוציא את צה"ל מן השיח על ימין ושמאל, על חילונים ודתיים, על מאבקים פוליטיים כאלו ואחרים, צבא הגנה לישראל הוא המאחד את כולנו, הוא גוף שמטרתו אחת היא, להבטיח את קיומנו ולעמוד כחומה בצורה מול כל איום המתרחש ובא על ישראל, אלה שבטחון זה נרכש במחיר כבד מנשוא של טובי בניינו, מותם לא היה לשווא, הבנים והבנות שנפלו יחד בקרב מבקשים בדממה, שאנו החיים כאן בזכותם נחייה יחד באחווה גם בחיי היום יום.
למרות ההבדלים בניינו, המוצא, הדעות השונות, ההשקפות הפוליטיות, זוהי צוואתם. למרות כל השוני בינינו, הגורל שלנו משותף. דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, מסורתיים וחרדים, שמאלנים וימנים – הטילים מעזה לא מבדילים בינינו, והאיום האיראני מופנה כלפי כולנו. היכולת שלנו לעמוד מול כל האיומים האלה לא תוכל להישען רק על הכח הצבאי, על העדיפות הטכנולוגית, ואולי גם הגרעינית, הלווינים, מערכות "החץ" ו"כיפת ברזל ". נוכח האינטישמיות הגוברת בעולם ואיומי הטרור מדרום ומצפון – לחוסן החברתי, יש משקל מכריע. לכידות וסולידריות חברתית הם תנאי הכרחי להישרדות לאורך זמן. כשיש קיטוב, דתי, עדתי, ואפילו פוליטי משמעותי, במיוחד עם פערים כלכליים גדולים, ואלימות – אפילו בחזקות שבמדינות, מתפתחת תסיסה שיכולה להוביל להתפוררות. והנופלים, מצווים אותנו להיות ביחד, להיות מאוחדים. מבט חטוף על השנה החולפת מיום הזיכרון ויום העצמאות הקודמים, מגלה שיש מקום לדאגה; הקיטוב הדתי, הפוליטי, הפערים הכלכליים שלוו במחאה חברתית, והאלימות הגוברת, החברה הישראלית הופכת לסיר רותח של ניגודים שמאיים לפרוץ ולעלות על גדותיו ולכן עלינו להשכיל ולהבין שכוחנו באחדותיינו, שצדק חברתי הוא לא רק סיסמא.
זה לא המקום והזמן להציע פתרונות, אך יום זה הוא יום של חשבון נפש אישי שלנו ושל המנהיגים שלנו, עליינו לשאול את עצמנו האם אני ראויים לקורבנם של אלו שנפלו על מנת שאנו נוכל לקיים חיים נורמאליים במדינה הזו?
אני מאחל לכולנו שנדע לאסוף את השברים, לשאוף תמיד לנוע קדימה ולחלום על עתיד טוב יותר, מי יתן כי תתגשם במהרה נבואתו של הנביא ישעיהו בן אמוץ: "וכתתו חרבותם לאיתם, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה"
יהי זכרם של נופלי מערכות ישראל ונרצחי פעולות האיבה ברוך.