תביעות נגד נושאי משרה בחברות מסחריות הופכות להיות יותר ויותר פופולאריות בישראל ובהתאם גם יותר ויותר נפוצות במערכת המשפט בישראל. זאת, במיוחד נוכח המיתון שחל במשק בשנים האחרונות והיקלעותן של חברות רבות להליכי חדלות פירעון (פירוק/הקפאת הליכים) אשר מותירים את הנושים כמעט ללא סיכוי לגבות את חובותיהם מהחברות עצמן.
קריסתן של חברות ענק, ובמיוחד אופנת ה"תספורות" שמאפשרים הנושים המהותיים של החברות שקרסו (ובעיקר הבנקים) ל"טייקונים", מגבירות את המודעות הציבורית (ואם נקרא לילד בשמו – המיר מור הציבורי) לסוגיית אחריות נושאי המשרה.
כידוע, כאשר חברה נכנסת להליך חדלות פירעון, ההליכים נגדה מעוכבים או מוקפאים, וכלל התביעות של כלל הנושים מרוכזות בבית משפט של פירוק. לעומת זאת, נושאי משרה עלולים למצוא עצמם מתגוננים בפני מספר עצום של תביעות אישיות דומות המנוהלות במקביל שכן אין עיכוב או הקפאת הליכים אוטומטיים בקשר אליהם אלא רק בנוגע לחברה.
בנסיבות בהן נושים "רגילים"[1] רבים נותרים כש"ידם על ראשם", החלה אופנה נלווית של "מסעות דייג" אחר כיסם האישי של נושאי המשרה בחברות. זאת חרף כלל היסוד בעולם החברות לפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה או נושאי המשרה בה.
הקושי הטמון ב"מסעות דייג" אלו, והוא נושא חיבורנו היום, הוא בתביעות סרק רבות נגד נושאי משרה, ובעיקר נגד נושאי משרה שאינם בעלי מניות, להבדיל מתביעות לגיטימיות ומבוססות במקרה ונושאי משרה בחברה פעלו שלא כדין.
נושא משרה מוגדר בפקודת החברות, בין היתר, כמנכ"ל, סמנכ"ל, דירקטור ומנהל עסקים. פקודת החברות אף הרחיבה את היריעה לנושא משרה "צללים", קרי אדם שאינו עומד בהגדרה הפורמאלית של "נושא משרה" אך בעל השפעה שכזו דה פאקטו. במילים אחרות, נושאי משרה הם קברניטי החברה האחראים לניהולה של החברה על שלל רבדיה. כפי שניתן ללמוד מלשון הסעיף, אין חובה שאדם יהיה בעל "תואר" מסוים כדי להיחשב במקרים מסוימים כנושא משרה – וככזה, מוטלות עליו החובות שבדין.
דרך המלך להליכים נגד נושאי משרה ובעלי מניות שפעלו שלא כדין בקשר לחברה הפירוק הנה בהתאם להוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. כספים אשר נושא משרה יחויב בתשלומם בהתאם לסעיפים אלו, ייכנסו לקופת הפירוק, ויושבו לנושים לפי סדרי הנשייה הקבועים בדין, בצורה קולקטיבית ושוויונית. מטרת התביעות האישיות הפוכה – חיוב נושאי המשרה באופן אישי לנושה מסוים מבלי שיצטרך להתחלק עם שאר הנושים כמו במסגרת הליך פירוק.
סעיף 373(א) לפקודת החברות מאפשר לבית המשפט של פירוק להצהיר כי נושא משרה של חברה יישא באחריות אישית ללא הגבלה לחביותיה של החברה אם פעל תוך כוונה לרמות את נושים או היה שותף לכל מטרת מרמה. המושג "כוונה לרמות" פורש בפסיקה פעמים רבות ונקבע כי לא כל התנהגות כושלת, בלתי זהירה או בלתי ראויה מצד נושא המשרה עולה כדי תרמית. אין די בהבאת ראיה לניהול רשלני או להתנהגות שאינה בתום לב בכדי להטיל אחריות שכזו. נדרש יסוד של אי יושר ממשי, אשמה מוסרית, חריגה מקוד של ניהול עסקים מקובל והוגן[2].
סעיף 374 לפקודת החברות מאפשר לבית משפט של פירוק לחייב אדם (נושא משרה, כונס נכסים, מפרק או בעל מניות) בתשלום כסף לקופת הפירוק של החברה, אם הגיע למסקנה כי השתמש
שלא כראוי בכסף או בנכס של החברה, עיכבם אצלו, נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה שבפירוק.
עם זאת, נושים רבים, בעיקר נושים רגילים, אשר סיכוייהם לראות את חובם מוחזר להם אינם גבוהים, יעדיפו לחפש את מזלם במסלולים עוקפי פירוק – הגשת תביעה אישית נגד נושא משרה או בעל מניות. כל זאת תוך ניצול העובדה כי תביעות אישיות נגד נושאי המשרה אינן מעוכבות מעצם כניסת חברה להליכי חדלות פירעון, ונושים רגילים רבים מגישים תביעות בכדי ליצור לחץ על נושאי משרה ובעלי מניות, בכדי שאלו יישאו בחובם באופן אישי.
למרבה הצער, חברות חדלות פירעון הן מראה שכיח בנוף הכלכלה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות נוכח המיתון הגדל והתופח בכלכלה העולמית. טוב יעשו נושים רגילים אם ידעו לכלכל צעדיהם נכונה, הן בתנאי התשלום שהם מעניקים ללקוחות והן בדרישת בטוחות מתאימות, ככל שניתן. חשוב להבין כי קריסתם של עסקים, בעיקר עסקים קטנים ובינוניים, אינה נובעת בהכרח מפעולות שלא כדין של נושאי המשרה ובעלי המניות.
לתביעות סרק האישיות נגד נושאי משרה יש אפקט ציבורי שלילי ביותר. כהונה כיום כנושא משרה הפכה לעניין מסוכן. נושאי משרה דורשים יותר ויותר ביטוחים נגד סיכוניהם ויעדיפו שלא לכהן בחברות עם חשיפה לחדלות פירעון נוכח החשש מהנטל הכבד של ניהול תביעות (סרק) נגדם לאחר הפירוק. דרישות אלו של נושאי משרה עלולות לטרפד העסקת נושאי משרה לצורך הבראת חברות, אשר תוצאת הבראתן יכולה להיות מועילה ולאפשר לבסוף ליותר נושים להיפרע מנכסי החברה.
מאת עו"ד גיא אורן
* כמובן שאין במאמר זה בכדי לכסות את כלל הסוגיות הרלוונטיות ומטבעו אינו מעמיק בכל סוגיה. כמו כן, אין במאמר זה בכדי להוות חוות דעת מכל סוג, לרבות חוות דעת משפטית.
* עו"ד ומגשר גיא אורן הינו שותף מייסד במשרד עו"ד אורן-קליין, העוסק בין היתר בתביעות מסחריות, ייצוג נושאי משרה, דירקטורים ובעלי תפקידי מפתח בחברות, ופירוק והבראת חברות.
כתובת אתר משרד עו"ד אורן-קליין: www.okg-law.com
[1] בחיבור זה "נושה רגיל" הינו נושה שאינו בעל דין קדימה, אינו בעל בטוחות, ולרוב לזכותו עומד חוב באחוז נמוך ביחס לכלל החוב של החברה שקרסה.
[2] ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח יוכמן פ"ד ס(1) 69 (2005).