אחרי שעזב את המושב החקלאי שבו גדל, נדד בפריז והופיע שנים עם שאנסונים צרפתיים, חוזר הזמר והיוצר עמית חיו לעיר רמלה, הסמוכה למושב, ומוציא את ספרו הראשון "דואר נע פריז –רמלה". "כשאני מגיע למושב היצירה פשוט זורמת בקלות החוצה"
דואר נע פריז-רמלה", ספר הביכורים של עמית חיו, זמר ויוצר, שהוציא בעבר שני אלבומים, רואה אור בימים אלו בהוצאת הדובדבן.
הספר מתמודד עם עולמם השנוי במחלוקת של הטרנסג'נדרים בחברה הישראלית, באמצעות סיפור אישי דרמטי של עינת, הגיבורה הראשית, טרנסג'נדרית. עינת מספרת את סיפורה דרך מכתבים שהיא כותבת לבן זוגה לשעבר, יגאל, עמו חיה 11 שנים בפריז. הרומן מתחיל ימים ספורים לאחר הפרידה. עינת חוזרת לישראל אך הוריה ממשיכים לסרב להיפגש עמה על אף ניסיונותיה. יום אחד, בדרכה לבית הוריה במושב, היא פוגשת את מושא אהבת נעוריה, אהוד, שאינו יודע שהוא מתאהב בעצם בחברו מהעבר, ומכאן הכול הולך ומסתבך. כמו כן ברומן מככבות דמויות רבות וצבעוניות, אשר נחשבות חריגות כגון: קוקסינלים, נשאי איידס, זונות ועוד.
ערב ההשקה לספר התקיים ב־25.11 ב"תולעת ספרים" בתל אביב. האירוע בהשתתפות נורה גרינברג, פעילה בולטת בקהילה הטרנסג'נדרית, ועוד פעילים נוספים, היה הזדמנות להכיר יותר מקרוב את מה שלא יוצא לנו להכיר בחיי היומיום שלנו. "רציתי להציג את הטרנסגנדרים כאנשים כמוני וכמוך. הציבור הרחב לא יודע הרבה על האוכלוסייה הזאת, לכן הספר הזה הוא שליחות. אם אחרי שתקרא את הספר תסתכל אחרת על טרנסג'נדר, השגתי את שלי" אומר עמית
הספר יצא רק לפני חודש אך התגובות החמות והביקורות המצוינות לא איחרו להגיע. הקוראים הרבים מספרים שהם לא יכולים להניח את הספר מידיהם אחרי שהם מתחילים לקרוא אותו.
איך אתה מסביר את זה שכל מי שמתחיל לקרוא את הספר לא יכול לעצור?
"היה לי חשוב לכתוב ספר סוחף. נקודת ההנחה הראשונה שלי הייתה שהספר נכתב עבור אנשים אחרים ולא עבורי ובגלל זה אני חייב ליצור ספר סוחף שיתאים לכמות רחבה של אנשים".
איך הגעת לכתיבת הספר ואיך עולם הטרנסג'נדרים קשור אליך?
"הרעיון לרומן חלחל בי ללא הרף לאורך תקופה ארוכה והבנתי שהוא לא יעזוב אותי אם לא אתחיל לכתוב. למרות שהייתי בתקופה מאד עמוסה של הופעות עם מופע השאנסונים הרגשתי שהכתיבה חזקה ממני. ישבתי בבית משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות וכתבתי את הרומן ללא הרף. תמיד הערצתי אנשים שהלכו עם האמת שלהם עד הסוף. טרנסג'נדרים תמיד סיקרנו אותי. הערצתי אותם על כך שהם מוכנים לעבור תלאות אינסופיים של נידוי חברתי, לעג, נזק בלתי הפיך לגוף, ניתוחים, כאבים פיזיים ונפשיים רבים כדי לממש את עצמם.
במקביל לכתיבת הרומן התחלתי לקרוא כל פרט אפשרי על האוכלוסייה של הטרנסג'נדרים בארץ ובחו"ל ובמקביל פגשתי וראיינתי טרנסג'נדרים. הייתה לי הזכות להכיר ולחוות אנשים מדהימים ויפים. וזו הזמן להודות לכל מי שפגשתי ושהרשה לי ליהנות, להכיר ולספוג חלק מחייו".
"אני גבר טיפה שונה, אני גבר אחר, נולדתי לאב חקלאי, אך ייעודי הוא שונה" כך אתה שר באלבום הבכורה שלך.
"מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד אחר, מאוד ביישן ונחבא אל הכלים. לא הייתי מקובל חברתית והילדים לעגו לי. הייתי נסגר בחדר במשך שעות ושומע תקליטים. אולי בגלל זה אנשים חריגים בחברה סיקרנו אותי. הספר מבטא את הרגשת הניצחון היומיומי שלי על הפחד להודות שאני אחר"
מה גרם לך לוותר על מופע דואט השאנסונים המצליחה שלך לטובת כתיבה?
"לא ויתרתי. אני והזמרת חנה צרפתי עדיין ממשיכים להופיע עם השאנסונים ביחד ולחוד באירועים פרטיים, לרוב הופעות רומנטיות כמו חתונות, יום נישואים עגול וכיוב'. ב-2015 נחגוג 10 שנים למופע. ההופעות הראשונות היו בתאטראות בארץ. הופענו באופן קבוע פעם פעמיים בחודש בתאטרון 'הסמטה' ביפו ותאטרון 'החאן' בירושלים"
במקצועו הוא מעצב גרפי ומוזיקאי מוכשר. הוא מקליט חומרים מקוריים שלו (מילים ולחן) והוציא שני אלבומים, איתם הופיע בכל מיני מקומות קטנים, בעיקר בתל אביב. מעבר להופעת השאנסונים עמית מופיע גם לבד עם גיטריסט, קלידן, אקורדיון וכלי הקשה באירועים פרטיים וציבוריים עם שירים מתוך מחזות זמר ועם שירי ארץ ישראל.
לא היית רוצה להופיע ערב שלם עם שירים משלך ולא רק קאברים?
"אני משער שאם זה היה בוער בי זה כבר היה קורה. הכי חשוב לי זה להופיע. זה לא משנה אם זה עם שירים שלי או של אחרים, העיקר להופיע. הופעתי עם חומרים שלי וגם עם קאברים. אני קודם כל זמר, לפני שאני יוצר, והמגע עם הקהל זה הדבר הכי גדול ומרגש בעיניי. חשוב לי לרגש ולשמח אנשים".
– מה חלמת להיות בתור ילד?
"מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למוסיקה ורציתי להיות זמר. עם הזמן נוסף גם הרצון להשמיע את יצירתי".
– איך התחיל הקשר עם המוזיקה?
הקשר שלי עם המוסיקה לא היה רציף. הייתי ילד ביישן ולא מימשתי את האהבה האמיתית שלי בגיל מוקדם. הצטרפתי כרקדן ללהקת המחול "רבידים" (שגם הכירואגרף קלוד דדיה והזמרת מיטל טרבלסי היו איתי אז בלהקה) וכך בעצם הגשמתי את הרצון שלי להיות קרוב לבמה ולעולם המוזיקה ע"י ריקוד. אחרי סיבוב הופעות באירופה התגייסתי לצה"ל. לא הלכתי להיבחן ללהקה צבאית כי פחדתי, אבל אחרי הצבא אזרתי אומץ ושרתי בפאבים שונים בת"א ובבת ים. ההתלהבות מצד הקהל הייתה גדולה והודות למחמאות הרבות שקיבלתי מהמורה שלי לפיתוח קול חזרתי לשיר ואני לא מאמין שמשהו היום יגרום להפסיק לשיר וליצור.
השיר המוכר יותר של עמית, שהושמע רבות בקול ישראל הוא "את עדיין יפה". השיר מתאר את אהבתו לאחותו הבכורה שוש שנפטרה מסרטן. עמית היה קשור לאחותו, שאחרי פטירתו של אביו מסרטן היתה האדם הכי קרוב אליו.
– אתה שואב את ההשראה למוזיקה וליצירה מתוך האובדן?
כל אובדן יוצר משהו אחר. אובדנו של אבי גרם לי לכתוב ללא הפסקה אך אובדנה של אחותי עשה את הפעולה ההפוכה. הוא חסם אותה. עברו יותר משנתיים מאז פטירתה של אחותי ורק בחודשים האחרונים חזרתי ליצור. יצירה יוצאת ברגעים בהם אני מוצא את עצמי לבד בבית. תחושה מלנכולית קלה, געגועים או שמחה, יחד עם מראו וריחו המשכר של חצר ביתי במושב, פותחים את מצברי היצירה ולא מאפשרים לשום דבר אחר להיכנס.
אתה מתכנן ספר נוסף?
"יש ספר אחד שכבר התחלתי לכתוב אבל התחלתי לעבוד עם המנהל המוזיקלי שלי על אלבום שלישי ובמקביל גם קיבלתי הצעות להפוך את הספר "דואר נע פריז-רמלה" לסדרת טלוויזיה כך שאצטרך לחכות קצת עם הספר"
– איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
זמר, כשברקורד שלו כבר 10 אלבומים, שיש לו המון הופעות ברחבי הארץ ובעולם, שמושמע המון בתחנות הרדיו ובכלי התקשורת. בזוגיות. מאוהב תמידי, בריא, שמח וטוב לבב וגם שפע כלכלי לא יזיק.
– מה עם ילדים?
לגבי ילדים, ברור לי שלא.
– למה?
"רק עכשיו יצא ילד שלי לאויר העולם, הספר שלי "דואר נע פריז-רמלה". אני מרגיש שהבאתי הרבה ילדים לעולם. כל שיר הוא ילד. ואני רוצה להוציא לאוויר העולם עוד יצירות שלי. אנחנו חיים במדינה עם בעיות, מדינה שמוקפת מסביבה באויבים שרוצים במותך. קשה להתקיים כאן כלכלית. אני מעדיף למנוע מעצמי דאגות מיותרות ולחיות את חיי בשקט ובשלווה, כמו הסינגל האחרון שלי שיצא לרדיו "תן לי את השקט": תן לי את השקט, תן לי את התום, תן את השלווה ומקום לחלום, תן לי את השקט, לא עוד מלחמות, גם הבא ברכה, אהבות גדולות"
