איך עוברים מעברים

איך עוברים מעברים
סוף החופש הגדול. סוף-סוף. אל תוך תחושת הכאוס הקבועה ששוררת בשבועיים האחרונים של אוגוסט מתחילים להתגנב גם קולות נוספים: היא הולכת לגן חדש, הוא מתחיל כיתה א', אלוהים ישמור היא כבר בתיכון…הקטן כבר מתגייס לצבא…

המעברים בין החדרים שבלב, מתכווצים לרגע קט, ברגע שהגוזלים שלנו, עומדים לפני מעברים בחיים. הרצון ההורי למנוע מהילדים שלנו קושי או סבל בא לידי ביטוי בבטן המתהפכת שלנו, במחשבות כמו:"הוא נורא רגיש", "זה יהיה לה מאוד קשה", "אולי נשאיר אותו עוד שנה בגן?".

אנחנו מדמיינים את הילד שלנו נכנס לחדר מלא זרים, ילד קטן תחת ילקוט גדול (גם אם הוא כבר עבר אותי בגובה). הלוואי והיינו יכולות להיות שם לידם, להחזיק להם את היד, לוודא שמישהו מזמין אותם לשבת לידו, שהמורה שמה לב אם מישהו לועג, שהגננת מחבקת כשדימעה מבצבצת…
אנחנו כל כך פוחדים שהילדים שלנו יחוו, אפילו לרגע, תחושות כמו חשש, חוסר ביטחון, דחייה או קושי עד שאנחנו, הרבה פעמים שוכחים משהו חשוב: החיים, לכל אורכם, הם למעשה, רצף אחד ארוך של מעברים.

מהרחם אל אויר העולם, אל הגן, בית הספר, הצבא, עבודה והלאה והלאה…
ואם נהיה כנים עם עצמינו, אז נוכל לשים לב שגם הדברים שנראים לנו קבועים, כמו למשל היחסים שלנו עם בן הזוג או הילדים, הם למעשה מעברים בין תקופות: מירח הדבש אל משבר זוגי ואז שוב החלמה זוגית שתתחלף בתקופת ריחוק שלאחריה התקרבות. זה טבע הדברים. עונות השנה, עונותיו של הלב, מחזור החיים.

ואם ככה הם טבעם של דברים, כנראה שהדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות למען הילדים שלנו, זה לא להימנע מהקושי הטמון במעברים, אלא דווקא להתמודד איתו.
מורה חכם אמר פעם, שכשאנחנו מונעים מהילדים שלנו את הנפילה, אנחנו מונעים מהם גם את הקימה.

ללמוד לצלוח מעברים – זו אולי המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילד שלנו.
ולמה ההבנה הזאת כל כך משמעותית? כי יש משהו בגישה שאנחנו מעבירים לילדים סביב המעבר. ברגע שאנו נתפוס את המעבר, כהזדמנות פז של הילד, ללמוד את אחד השיעורים החשובים והמשמעותיים ביותר בחיים, נמנע פחות, נגן פחות ונהיה פתוחים יותר ללוות אותם דרך השיעור הזה ולא רק נתפלל בלב שהם יסתגלו כבר ושזה כבר יעבור…

אז הנה כמה טיפים שחשנו שעשויים לעזור בשיעור המעלף הזה הקרוי 'מעבר':

מה שלי ומה שלו?
כן, אנחנו הורים וכן, הרבה פעמים יש לנו תחושה (אפילו מוצדקת) שאנחנו יודעים מה טוב לילדים שלנו יותר מהם. אבל לפעמים הסימביוזה הזו יכולה לבלבל אותנו. החרדות והפחדים שלנו מקרינים עליהם. התיקוות והציפיות שלנו כל כך ברורות ובהירות לנו,עד שלעתים, לילד לא נותר מקום לפתח תיקוות, ציפיות, פחדים וחששות משל עצמו- הוא פשוט משאיל את שלנו.
ולעתים, אנחנו כ"כ בטוחים שלילד קשה או עצוב שאנחנו שוכחים לעצור לרגע, להתבונן עליו ולשאול את עצמינו (ואותו), האם זאת האמת?

השבוע, פגשנו אמא אחת בוכה מאוד מאחורי הדלת המוגפת של הגן (בדיוק ברגע הזה שצריך להיפרד ולהשאיר אותם לבד ובפנים נשמע בכי קורע לב כפול 20 ילדים), האמא התייפכה ללא הפסקה והסבירה עד כמה נוראית היא חווית הנטישה שהילד חווה ביום הראשון בגן. "כל הזמן אני שומרת עליו והוא יודע שאני איתו- פתאום אני מסובבת את הגב והולכת- זה פשוט נורא!!". אפשר כמובן להבין ולהזדהות עם התחושות האלו, כולנו חווינו את זה ברגע זה או אחר.
אבל שווה לשאול את עצמינו, כמה מתוך כל זה שייך לאם (ואלינו) וכמה שייך לילדים שלנו?
ילדי הגן, למעשה, פוגשים לראשונה בחייהם מעבר כה חד- ומי יודע אולי הם חווים אותו אחרת ממה שאנחנו מצפים?
גם הגדולים יותר שכבר מגיעים לספטמבר עם שק של זיכרונות וחוויות ממעברי העבר-האם אנחנו באמת ערים למה זה אומר בשביל הילד שלי המעבר הנוכחי? מה זה בשבילו? איך הוא חווה את זה הפעם?

אז הנה הטיפ: פשוט עצרו לרגע והתבוננו בילד שלכם. נסו להניח בצד ,לרגע, את כל מה שאתם יודעים על מעברים, את כל מה שאתם חושבים שהילד שלכם יודע על מעברים (למשל:"קשה לו עם שינויים") ונסו לשאול את עצמכם: מה שלום הילד שלי עכשיו?
התשובה יכולה להפתיע אתכם או להצביע על הדרך הנכונה ביותר בשבילכם להיות שם בעבורו.

מה שקורה אתנו, ההורים, משתקף אצלם
הרגעים שבהם הילדים שלנו חווים מעברים משמעותיים, הם כמו זכוכית מגדלת. הם מגדילים לרגע את כל מה שקיים וקורה אצלינו בלב ובראש. כל מה שאנחנו מרגישים כלפי מעברים וכל מה שאנחנו סוחבים איתנו, לטוב ולרע, מהיום הראשון של הגן, מהשבוע הראשון של התיכון משרשרת החיול בבקו"ם. הכל גדל ומתעצם והופך להיות למה שאנחנו מקרינים לילדים שלנו.
כשאני יודע ש"מעבר" זה קשה ומפחיד, הסיכוי שהילד שלי ידע משהו אחר- הוא קטן למדי.
כשאני מלא בשקט וביטחון, סומך על עצמי ועליו שמה שלא יהיה- יהיה לטובה והדברים יסתדרו, יש יותר סיכוי שכך יחווה זאת גם הילד שלי.

והטיפ: נסו לשים לב האם אתם מצליחים להיות שקטים, רגועים ובטוחים כשאתם אוחזים ביד הקטנה בצעדים הראשונים. ואם הקושי, הפחד וההסתגלות היא קשה מעבר למצופה, שווה לבדוק, בין היתר, מה אני מרגיש בקשר למעבר הזה, אולי טמון שם רמז…

שימרו על אופטימיות אך הניחו גם לחששות לעלות
אנחנו ההורים פיתחנו מין שיטה מעניינת, אולי אם לא נשאיר לזה מקום- זה פשוט לא יקרה…
אם נשכנע אותם ש"הכל טוב" אז אולי הם לא ירגישו, לא יחששו, לא ישימו לב שהם לרגע לבד…
זה נראה בדמות המשפטים שלנו: "איזה כייף יהיה בגן!!! יהיה לך המון חברים חדשים!!!!", ולגדולים יותר: "אל תדאגי", "את תתרגלי צ'יק צ'ק", "תמצאי חברות חדשות, זה דווקא נחמד להכיר אנשים חדשים, הבנות בטוח יאהבו אותך, את הרי כ"כ מקסימה!!"

ומה אם לא? ומה אם זה יקח קצת זמן? ומה אם רגע לפני שיהיה כייף ויהיה המון חברים חדשים, יהיה רגע קשה, רגע לא נעים, רגע בודד? האם אז הילדים שלנו יעיזו לספר לנו על כך? האם השארנו להם מקום לספר גם על הדברים הפחות נעימים? האם יהיה להם אומץ  לנפץ לנו את הציפיה הגדולה שלנו ש'יהיה כייף'?

כן, מותר וכדאי לשמור על אופטימיות. באמת, רוב המעברים מסתיימים בטוב, אבל חשוב גם להשאיר מקום לרגשות אחרים. לתת תחושה שמותר להביע את כל קשת הרגשות והאוזן שלנו קשובה ומקבלת הכל.

טיפ: נסו לצייר תמונה אופטימית אבל שימו על השולחן, שלפעמים ההתחלה היא קשה. מאוד עוזר לספר לילד (על פי גילו ויכולת ההבנה שלו) סיפור מהעבר שלנו. על מעבר שחווינו והיה בהתחלה לא קל ולא פשוט. לספר לו איך צמחנו מתוך הקושי, על התרומה של כך לאישיותינו ולמה שהפכנו להיות ואולי אפילו, בסופו של יום, הצלחנו להשתלב ולהרגיש טוב.
סיפור שכזה יכול להפוך אתכם להיות השראה ומודל לחיקוי לילדים שלכם.

ואולי הטיפ הגדול ביותר שאנחנו יכולות לתת לכם:
סמכו על הילד שלכם שיש לו את הכוחות לצלוח את המעבר הזה.
סמכו על עצמכם שעשיתם עבודה טובה.
ואת כל השאר יעשו החיבוק והאהבה שלכם.

נשמח מאוד לשמוע מכם חוויות על מעברים שלכם

מוזמנים לשתף וליצור קשר

שיהיה מעבר נעים לשנה חדשה טובה לכולנו

כותבות:

אפרת דורון

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות