"אני נהנית מהמתנה שאלוהים נתן לי"
מה שהחל כצ'אנס שקיבלה מבעל חנות לצייר על אריחי קרמיקה, הפך לקריירה של אמנית בינלאומית מבוקשת. שרה קונפורטי מכפר יונה, שיצרה את האנדרטה לזכר נרצחי הפיגוע בבית ליד, סיימה לפני כחודש פסיפס קיר בבית הספר אורט אלתרמן בנתניה אותו יצרה בשיתוף התלמידים, ההורים והמורים.
באדיבות רותי פומרנץ ברמן – חדשות נתניה
לפני כחודש הציבה האמנית שרה קונפורטי מכפר יונה עבודת פסיפס ענקית על קיר חיצוני בבית הספר אורט ע"ש נתן אלתרמן בנתניה. העבודה, "נתניה בעבר ובהווה", בשטח 40 מ"ר ובגובה 8 מטרים, בוצעה בשיתוף תלמידי בית הספר, המורים וההורים. "במלאות שלוש שנים לפעילותו של בית הספר כמקדם תרבות ואמנות בראי הפלורליזם, למנהל ישראל לישנסקי היה חשוב לעודד ולהעמיק את המודעות והזיקה לתרבות ולאמנות בקרב התלמידים. בית הספר השקיע משאבים וזמן רב כדי שהמטרה תתבצע", אומרת קונפורטי.
קונפורטי, גרושה, אמא לשניים וסבתא לשלושה, גרה בכפר יונה בבית המשמש גם גלריה, סטודיו ומפעל. היא אמנית זכוכית בינלאומית שיוצרת ויטראז'ים, ארונות קודש ותיבות חזן, מפסלת ומציירת – והכל בשילוב חומרים וטכניקות בלעדיות.
בין יצירותיה הבולטות האנדרטה בצומת בית ליד לזכרם של 21 חיילים ואזרח שנהרגו בפיגוע ההתאבדות כפול שאירע במקום ב-22 בינואר 1995. האנדרטה מוצבת על 1.5 דונם ומורכבת מסולם בגובה 30 מטר המכוון לשמיים ועליו 22 דמויות של חיילים. "שמעתי את הפיצוץ בזמן אמת, כשנודע לי שנהרגו חיילים מיד ראיתי מול עיניי תמונה של חיילים עולים לשמיים. אחרי השבעה הצעתי לראשי כפר יונה להקים את האנדרטה. תכננתי גם את האולם התת קרקעי שנמצא מתחת לאנדרטה ובו מונצחים הנרצחים ובצידה של האנדרטה האמפיתיאטרון להופעות. רציתי שהמקום יהיה שוקק חיים וזה מה שקורה. מנהל את האתר עו"ד אלברט טייב שהקים סביבו קבוצה של מתנדבים הנמצאים במקום במשך כל השבוע. כל גוף, או אנשים פרטיים, יכולים לקיים שם אירועים תרבותיים ואמנותיים".
כלכלה בשביל ההורים
קונפורטי נולדה בחיפה ועוד בילדותה גילתה כשרון אמנותי. בבגרותה רצתה ללמוד בבצלאל, אך בהשפעת הוריה למדה כלכלה באוניברסיטה. בסיום לימודיה עבדה ככלכלנית בלשכתו של השר פנחס ספיר ואחרי חודשיים התפטרה. "את כל המשכורת שילמתי למטפלת וכשמצאתי את הילדה לבד בבית עומדת בלול ובוכה כי המטפלת הלכה לקניות – באותו יום התפטרתי".
בשנים הבאות עבדה בייעוץ פיננסי, אך בתוך תוכה ידעה כי האמנות צריכה להיות מרכז חייה. היא המשיכה ליצור והציגה עבודות פיסול וציור באקריליק ושמן בגלריות רבות, ובשלב מסוים נרשמה ללימודי אמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון. אחד המורים שלה היא רפי לביא, שאמר לה כי אין לו באמת מה ללמד אותה.
לפני 27 שנה, לאחר גירושיה, היא הבינה שמציור אי אפשר להתפרנס. "התחלתי לצייר על רהיטים, אריחי קרמיקה, דלתות וחלונות – וכל מה שלא צויר על נייר וקנבס נמכר". מכאן הדרך לחפש להתפרנס מאמנות בדרך אחרת הייתה קצרה.
היא נכנסה למרכז של אריחי קרמיקה בפתח תקווה, וסיפרה שהיא יודעת לצייר והבעלים נתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה. כשחזרה לבעל העסק עם אריחים מעוטרים שנראו כמו שילוב של רקמה תימנית ומרוקאית, עדיין לא הבינה שיש בידה להיט. "הבאתי לבעל העסק את הדוגמאות שציירתי, הוא העיף מבט קצר ואמר לי מיד שהוא רוצה 500 אריחים מכל סוג. לא האמנתי אבל זה נתן לי דרייב להמשיך. כשהראיתי את העבודות לבעל עסק אחר הוא שאל אם אני רוצה להיות מעצבת הבית שלו. אז הבנתי שמתלהבים מהעבודות שלי. התחלתי לצייר על אריחים ובעלי גלריות קנו בהתלהבות. אחרי חצי שנה, נסעתי לתערוכה בינלאומית באורלנדו כשבידיי 5000 אריחים שציירתי בעצמי, בגדלים שונים ובטכניקות ייחודיות שמחזיקות מעמד לנצח. ניסו לחקות אותי, אך לא הצליחו. כבר בימים הראשונים הכל נמכר וחזרתי הביתה עם חוזה לשנה לאספקת אריחים מעוטרים לארה"ב ולאוסטרליה במספרים דמיוניים. בהמשך קנו ממני גם חנויות מוכרות בארץ כמו אלוני, זהבי עצמון ורפפורט".
במקביל פתחה קונפורטי חנויות ברעננה ובכפר סבא אותן ניהלה בתה, זהבית. היא עסקה בפרויקטים גדולים כמו ויטראז'ים וציורי זכוכית לבתי כנסת, בניינים ציבוריים ואנשים פרטיים. לבתי כנסת בארץ ובעולם היא יצרה עבודות זכוכית לארונות קודש, תיבות חזן, פרוכות, שטיחי קיר מצוירים, ויטראז'ים לדלתות וחלונות. בנתניה אפשר לראות את עבודותיה בבית הכנסת "מורשת אבות" ברחוב גורדון, בבית הכנסת "עמית מורשת עולמית ליהדות תוניס" ברחוב מקדונלד ובבית הכנסת "ישמח ישראל בבית אל".
העבודות מאוד צבעוניות ומותאמות למוצא של המתפללים, אופי בית הכנסת, האובייקט הנבחר וכמובן היקף התקציב. נשואי העבודות הם סיפורים מהתנ"ך, סמלי 12 השבטים, שבעת המינים, מוטיבים מארצות המוצא ועוד.
איך מקבלים אותך נציגי בתי הכנסת שאת מייצרת עבורם בכל זאת, את אישה?
"שאלה מצוינת המתאימה לתקופה הנוכחית. היה סביר שאתקל בהתנהגות לא ראויה כפי שאנו שומעים היום במקומות שונים בארץ, אך ההיפך הוא הנכון. נשיאי בתי הכנסת, הגבאים והרבנים, המתפללים וכל בעלי התפקידים האחרים בבתי הכנסת שיצרתי עבורם – קיבלו אותי בכבוד שלא יתואר. מסתבר שכאשר מגיעים לתחום האמנות, ההערכה, היחס, ההתנהגות והדיבור גוברים על הכל. לא רק שמתייחסים אליי בכבוד רב, לעיתים קרובות מאוד אנחנו הופכים לבני משפחה וחברי אמת. במקומות מסוימים אפילו משאירים לי את מפתח בית הכנסת. העבודה עבור בתי כנסת מרגשת במיוחד. יש שם אווירה מיוחדת של הוד והדר המשפיעה על עבודותיי. התמורה לעבודתי, מלבד השכר שאני מקבלת, היא החיוך, האור בעיניים, ההשתאות ומילות ההערכה שאני מקבלת ממזמיני העבודה ומהמתפללים".
בואי נדבר על כסף. כמה זה עולה?
"5500 שקלים למ"ר לפני מע"מ והוצאות נוספות הכרוכות בעבודה. לצייר על מ"ר זכוכית לוקח לי שעות רבות".
גם אנשים פרטיים קונים ממך?
"כן, הרבה אנשים אמידים שבונים בתים או משפצים רוצים אריחים מיוחדים, דלתות וחלונות מצוירים. אני עדיין מתרגשת כאשר פונים אליי אנשים שמספרים שחסכו שקל לשקל עבור האריחים שלי".
מה המיוחד בעבודת הפסיפס באלתרמן?
"העבודה הזו היא ייחודית בגלל צירוף החומרים, הטכניקה, הגודל ומאות האנשים שלקחו בה חלק. יצרנו אותה במשך עשרה ימים ברציפות על גבי 12 לוחות קלקר ענקיים, שלושה מטרים כל אחד, שעליהם הודבקו גושי קלקר מעובדים ומפוסלים עם פסיפס, קרמיקה וזכוכית בצבעים שונים על פי הנושא שבחרו התלמידים. ככל הידוע לי, עד היום לא בוצעה עבודה כזו בארץ".
איך היה עבורך לעבוד עם מאות שותפים?
"זו הייתה עבודה מאתגרת אך מרגשת מאוד עם ילדים שנפגשו לראשונה עם האמנות המיוחדת זו. מבחינתי זה היה סוג של עבודה התנדבותית בקהילה לקידום האמנות בחינוך".
איך התקינו את הפסיפס על הקיר?
"זו הייתה עבודה פיזית קשה שדרשה גימור איכותי כדי שהפסיפס ישרוד בגשם ובשמש. צוות מומחים של מטפסי קירות השתמשו בבמה מתרוממת כדי להתקין אותו על הקיר".
במהלך השנים הציגה קונפורטי עשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בארץ ובעולם, אך החשוב מכל עבורה הוא שהיא עושה מה שהיא אוהבת, או כפי שהיא אומרת: "אני נהנית מהמתנה והברכה שאלוהים נתן לי".
