בימים הקשים האלו רבים מאיתנו חווים את הילדים שלנו דואגים, חסרי שקט, חרדתיים.
כל דבר מקפיץ אותם, כל אופנוע חולף נשמע להם כמו אזעקה, הם פוחדים להישאר לבד בבית. מדברים הרבה על מלחמה, סופרים חיילים שנפלו. העולם שלהם התהפך מלמעלה למטה.
אבל אם נודה על האמת, גם אצלינו המצב לא שונה בהרבה…
לכן, אין מה לחפש רחוק. כדי לדעת מה הילדים שלנו עוברים, מה מתחולל להם בבטן וגם כדי לדעת מה יכול לעזור להם- פשוט שווה לבדוק עם עצמנו: מה מרגיע אותי בימים אלו? מה מצליח לתת לי תחושה של יציבות במציאות המעורערת? מה מאפשר לי לשמור על שפיות?
הנה כמה טיפים ורמזים, שאני מצאתי- בדרך חזרה לעצמנו.
וכל מי שיש לו רעיון נוסף- בבקשה כתבו. יחד, אולי נעבור את הקיץ בשלום….
השבוע סביב כניסת הצבא לעזה ישבנו עם חברים,מדברים על המצב, חשים את הכאב,מתפללים שהחיילים שלנו ישובו בשלום. כשלפתע ביתי האמצעית, בת השמונה, רצה אלי ואמרה לי: "אמא, בואי לראות, דולב ואני משחקות בעזה וישראל. עזה נצחו. ציירנו את חורבן ישראל. בואי לראות!!"
זו היתה בשבילי הצצה נדירה למה שעובר עליה. הבנתי שאני לא יכולה להשאיר את נפשה הרכה בידי הגורל.
אז הנה כמה רעיונות שמצאתי כדי להרגיע ולהכניס קצת שפיות.
חולקת איתכם באהבה:
למדו את הילדים תרגיל נשימה פשוט נגד חרדות:
החרדה היא תחושה מציפה. כאשר אנחנו נקלעים לתוך מחשבה או רגש שמעורר בנו חרדה כל המערכת שלנו נכנסת לסחרחרה. התחושה דומה להיסחפות בתוך מערבולת שאין ממנה מוצא.
מחשבה מעוררת חרדה אחת מזמינה אחריה עוד אחת ועוד אחת והגוף מגיב,גם הוא, באופן מידי: הלב פועם בקצב מוגבר, זעה קרה מציפה את הגוף וניתן לחוש, לעתים אפילו בלחץ בחזה.
חרדה היא מעין מערבולת שמאוד קשה לצאת ממנה.
מה אפשר לעשות כשזה קורה לילד שלנו?
למדו אותו תרגיל נשימה פשוט.
לתרגיל קוראים 'תרגיל קרקוע' והוא משמש מעין עוגן לתודעה להיאחז בה.
הריכוז בנשימה קוטע, או מפחית את העוצמה של 'הלופ' המחשבתי שאליו הילד נקלע ובו זמנית מאפשר הרגעה של מערכת העצבים הפיזית.
תרגיל הנשימה, דרך אגב, יעיל לא פחות, להרגעת חרדה אצל מבוגרים J.
מה עושים? את הנשימות מומלץ לבצע בעמידה או בישיבה מזרחית- כדי להרגיש היטב את הקרקע.
ואז, שואפים אויר ובלב סופרים עד 3 (1,2,3) וכך גם בנשיפה, כך במשך שלושה מחזורי נשימה מלאים. במחזורי הנשימה הבאים, הנחו את הילד להאריך את הנשיפה כל פעם בספירה אחת. נשיפה ארוכה מרגיעה את כל המערכת הגופנית והנפשית. ניתן לעשות את התרגיל מתי שרק צריך ואפשר .
הנה, עופרי שלי, הסכימה להדגים, בסרטון המצורף: (צולם במצלמה ביתית מאוד)
https://www.youtube.com/watch?v=6PP1fGg8Q_4
תנו לילדים משהו לעשות כדי שיחוו שליטה על המצב:
אנחנו כאן, המלחמה שם. אצל חלקינו אבא, דוד או אח משרת עכשיו בעזה או בסביבתה, לנו לא נותר הרבה מה לעשות חוץ מלדאוג..
גם האזעקות והטילים הם מחוץ לשליטתנו. אנחנו לא יודעים איפה ואיך זה יתפוס אותנו.
המצב הזה, שאנו נמצאים בו, יוצר תחושה חזקה של חוסר אונים.
חוסר אונים, היא אחת התחושות המעוררות חרדה ביותר אצל ילדים (ולא פחות אצל מבוגרים…)
הילד חש שאין לו כל שליטה על המצב, זה גדול ממנו, חזק ממנו והוא נתון לחלוטין בידי הגורל.
בכדי לרכך מעט את תחושת אין האונות של הילדים כדאי לתת להם תחושה שיש להם מידת השפעה כל שהיא על המצב ולו הקטנה ביותר.
מה למשל? אפשר לנסות לשמח את החיילים בציור או חבילה, אפשר לקשט את הממ"ד או לשלוח צעצועים לילדי הדרום או כל רעיון יצירתי אחר.
כמו שאנחנו מרגישים טוב יותר כשאנחנו נמצאים בעשייה, ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו נמצאים בעשייה שמהותה נתינה לאחר, כך גם הילדים שלנו.
יש לנו הזדמנות נפלאה ללמד אותם על הכח המרגיע והמעצים שיש בהתגייסות למען האחר ובנתינה. שיעור חשוב לחיים שישאר איתם לאורך כל הדרך ויתן להם כלים להתמודדות במצבי משבר, גם בעתיד.
ילדים מאמינים בפיות ובקסמים- השתמשו בזה כדי להרגיע אותם
בעוד שאנחנו המבוגרים חווים את העולם ופוגשים את המלחמה דרך הראש: מנתחים את המצב, מנסים לחזק את המשפחות, רואים המון חדשות וצמודים לווטסאפ,
אצל ילדים יש מימד נוסף, עין שלישית שדרכה הם פוגשים את העולם. מימד שיש בו דימיון, קסם וניסים. עולם שחיים בו פיות, נסיכות, גיבורי-על וקוסמים.
אנחנו יכולים להיעזר במימד המאגי הזה כדי לאפשר לילד תחושה של מוגנות. ליצור יחד איתו תחושה שיש לו, מעין, השגחה פרטית.
דברו עם הילד שלכם. פסעו איתו ביחד בשבילי העולם הדימיוני שלו. שאלו אותו שאלות כמו:"מה יכול לשמור עליך בימים כאלו?", "יש משהו שיכול לגרום לך להרגיש מוגן?"
כמובן שצריך להתאים את ניסוח השאלות לגיל הילד. אצל ילדים קטנים יותר שחווים חרדה, אפשר להביא דובי גדול או שרשרת של סבתא או לוכד חלומות רעים וליצור סביבו תחושה של כוחות מגנים.
אנחנו הרי יודעים בעצמינו שברגעים קטנים שאנחנו מרגישים שיש מי ששומר עלינו אי שם במרומים- המציאות ניראת לגמרי אחרת…
לא להרוג את התקווה
ואם אני יכולה להוסיף בנימה אישית: אנחנו מסבירים לילדים שלנו שאנחנו חייבים להגן על עצמינו. שזו מלחמת 'אין ברירה'. הילדים חשופים בעצמה לאיום המנהרות והטילים המיורטים מעל ראשם.
בחלק מהבתים הם גם שומעים דברי נאצה על ה'חמאס' ועל אויבנו.
הם רואים אותנו בוכים על החיילים ההרוגים והפצועים, רואים אותנו מסתובבים דאוגים וחרדים.
אבל כדי לגדל את הילדים שלנו שפויים ואיתנים, כדי לא להרוג את התקווה שיום אחד, עוד שנים רבות, אולי יהיה פה אחרת,
כדי לאפשר ללב שלהם, וגם לשלנו, להישאר פתוח, מצאו לכם את הדרך הנכונה לא להרוג את התקווה בלב של הילדים שלנו.
הרי מה שמייחד אותנו כעם אל מול כל העולם, היא התקווה האמיתית שלנו שאולי, יום אחד, יבוא עלינו שקט ושלום.
שלכם,
טלי הלמן- מור
מלווה תהליכים אישיים
ומנחת סדנאות "אמהות זוכרות לנשום"