ערב יום השואה 2016, יום שבו עם ישראל מתייחד עם זכר ששת מיליון אחיינו שנרצחו ונטבחו רק בשל היותם יהודים, כן, שמעתם נכון, באותה תקופה שחורה שבין השנים 1933-1945 להיות יהודי היה פשע שדינו מוות.
היום אני גאה לעמוד כאן כיו"ר אגודת הסטודנטים ולשמש שליח ופה לאותם מיליונים שנרצחו וקולם לא ישמע, או ברוח דבריו של גדעון האוזנר התובע במשפט הצורר אייכמן:
"אין אני עומד כאן יחיד, עמדי ניצבים שישה מיליון מקטרגים, אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה, קולם לא ישמע… אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".
תחילת הרדיפה של היהודים על ידי הנאצים החלה עוד בשנת 1933, ההשמדה עצמה החלה במועד מאוחר יותר אך לכל הדעות אין מדובר בזמן ארוך שעבר במושגים היסטוריים, לכל היותר מדובר ב 83 שנים שעברו מאז החלה הרדיפה הראשונה של היהודים כולל השמדתם במסגרת הפתרון הסופי ועד ימנו אנו, אך מה שמדאיג הוא שישנם בני נוער ותלמידים בבתי ספר יסודיים חושבים שהשואה זה משהו שקרה לפני מאות שנים, "זה קרה לפני אלף שנה" אמר לי תלמיד כיתה י באחד מבתי הספר באזור… וכאן אני חושב שהנורה האדומה חייבת להידלק, מערכת החינוך חייבת להשקיע יותר בלימודי השואה, בלימוד הפרק השחור ביותר בתולדות עמנו, פרק שחור שקרה לא מזמן ומחובתיינו לספר את שקרה לכל ילד וילדה מגיל בית ספר יסודי, אסור לתת לזיכרון השואה להישכח בין דפי ההיסטוריה כאילו שמדובר בעוד אירוע שקרה בעבר הרחוק ושם הוא נשאר.. אני חושב כי כל אחד ואחת מאיתנו חייבים לראות עצמם כאילו הם שרדו את התופת ומחובתם לספר את שקרה.
עוד חשוב לזכור שהשואה היא נורת הזהרה לעולם כולו, אני לא מקבל את האמירה ששואה לא יכולה להתרחש שוב, השואה כשואה אולי לא יכולה להתרחש באותה המתכונת הרצחנית שהתרחשה, אך שואה כניסיון להשמידנו יכולה גם יכולה להתרחש אם לא נשכיל להבין שכוחנו באחדותיינו, שצה"ל חזק הוא המפתח לקיומיינו בשכונה הקשה שאנו חיים בה, שמדינת ישראל כבית לעם היהודי הוא הבסיס לקיומיינו, עם שוחר שלום אנו אך אסור לטעות, ידעו כל אויבינו כי שואה שניה לא תחזור כל עוד נשמור על הגחלת של הרוח היהודית ומורשת ישראל, אותה מורשת ורוח שאותם נאצים ניסו לשרוף אך לא יכלו, את הרוח של העם היהודי אי אפשר לנצח. באותה נשימה חשוב לזכור דבר נוסף, השואה התבצעה על ידיי העם "הנאור" ביותר באותה העת, הגרמנים נחשבו לעם שהוא סמל לתרבות ולקדמה, שיא הפאר התרבותי של אותה התקופה… וזו הנקודה הכי מפחידה כאן, עליינו להבין שלא מדובר במפלצות שעלו מהאדמה והחלו לרצוח ביהודים, מדובר באנשים שהיו אנשי משפחה, משכילים ומלומדים שעל ידי שטיפת מוח של התעמולה הנאצית הפכו באחת לרוצחים שפלים שהשטן לא ברא…
מכאן אני רוצה לפנות אליכם סטודנטיות וסטודנטים יקרים, אל תוותרו על החובה שלכם להיות שותפים בכינונה של חברה ישראלית טובה יותר, השמיעו קול כנגד עוולות חברתיות המתרחשות לנגד עינכם, אי אפשר לציין את יום השואה מבלי להזכיר את העוול הנורא, היומיומי בהתייחסות שאנו נותנים לניצולי השואה שאחוז ניכר מהם חיים בצורה מחפירה ומביישת, נראה כאילו הפכנו לחברה אטומה למצוקתו של האחר, הקשיש והחלש, הרעב והערירי נדחקו לשוליים של החברה ונראה כאילו לאיש לא באמת אכפת, ממשלות ישראל לדורותיהם חטאו חטא גדול ביחסם לניצולי השואה ובחרו ביודעין לעצום עיניים ולתת לאלו ששרדו את התופת לחיות בארץ ישראל כמקבצי נדבות המושיטים יד לקבל את הכספים שמגיעים להם בזכות ולא בחסד, כספים שהמדינה לא ששה לתת, זוהי בושה שלא תימחה לעולם מעל ידיהם של כל מי שהיה שותף לסחבת הנוראית הזו בתשלום הכספים המגיעים לאותם ניצולים שבדמם בנו את המדינה הזו ממש, במקום לחבק את ניצולי שואה ולתת להם את האפשרות לחיות בכבוד וברווחה כלכלית בשנים שנותרו להם אותה מדינה בוחרת להתעלם נוכח הסבל היומיומי שעוברים אותם שורדי שואה.
בתוך כל הפסימיות הזו ישנם גם קרני אור בדמות אנשים טובים מכל קשתות החברה הישראלית שלא יכולים לשבת מנגד ולראות את היחס שמקבלים אותם ניצולים מקסימים ובחרו לקום ולעשות מעשה, איש איש בדרכו, אני מדבר על אותם מתנדבות ומתנדבים שהחליטו לקום ולעשות מעשה, שהחליטו שהמציאות העגומה הזו ביחס לניצולי השואה לא יכולה להימשך, אותם מתנדבים שנפגשים עם ניצולי השואה על בסיס קבוע, באים אליהם לביתם, יושבים ומדברים איתם, מפיגים את השעמום והשקט הנוראה שהוא מנת חלקם היום יומי, מקשיבים להם ומטיילים איתם ובכך מכניסים אור ושמחה לחיים של אותם ניצולים, אני גאה לומר שממש כאן במכללת נתניה באגודת הסטודנטים שלנו ישנו פרויקט רחב מיימדים שכל תכליתו הוא עזרה והתנדבות למען ניצולי שואה וקשישים, רק השנה הזו לקחו חלק בפרויקט ההתנדבות הזה שמובילה האגודה כ 15 סטודנטים וסטודנטיות שמשקיעים מזמנם האישי לטובת ניצולי השואה, הפידבקים שאני מקבל מאותם ניצולים הוא מדהים, אותם סטודנטים הופכים לחלק מרכזי בחיו של הניצול, נוצרים שם קשרי חברות וידידות עמוקים שמחזיקים מעמד הרבה אחרי סיום הלימודים של אותם סטודנטים. מחמם את הלב לדעת שישנם אנשים שמוכנים לתת מעצמם ולדאוג לחלשים שבחברה, זה לא מובן מאיליו במציאות שבא אנו חיים, מציאות שמקדשת את תרבות "האני" והאינסטנט. מכאן אני קורא לכם חברי הסטודנטים, בואו להתנדב למען ניצולי השואה ובעוד המון פרויקטים מקסימים שמובילה אגודת הסטודנטים במכללה, תעשו טוב לחברה תעשו טוב לנפש שלכם, המוטו שלי הוא " סטודנט מתנדב הוא אדם טוב יותר ביום של אחרי האקדמייה."
אסיים ואומר כך, ניצולי השואה הם סמל התקומה של מדינת ישראל, הם ששרדו את התופת של מחנות ההשמדה והזוועות הקשות, הם שהציתו את אש המרד בגטו ורשה, הם הראויים לחיות את שארית ימיהם בנחת וברווחה כלכלית, כדברי הנביא זכריה: " עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו ברוב ימים".
יום הזיכרון לא יכול להסתכם במבט אל העבר, עליו להיות מקור של השראה לבניינה של קומה נוספת בבניין העתיד שלנו בארץ הזו, מי יתן שבעזרת השם נלמד מזוועות העבר ונדע להיות קשובים תמיד למצוקתו של האחר ושהמשפט הידוע "כל ישראל ערבים זה לזה" לא יהיה רק סיסמא חסרת תוכן אלה משפט המיושם הלכה למעשה.
יהי זכר ששת המיליונים ברוך.