1525.
זהו מספר הנפגעים בתאונות דרכים בפברואר 2017. החודש האחרון עליו יש סטטיסטיקה זמינה מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מתוכם 25 הרוגים, 118 פצועים קשה ו1,382 פצועים קל.
אנחנו גם בסטטיסטיקה. נצטרף לזו של מרץ 2017. למזלנו בקטגוריה של הפצועים קל. אבל זה יכול היה להיגמר אחרת.
ביום חמישי המר והנמהר, בעוד הבת שלי בדרכה לבית הספר, היא חצתה במעבר חציה ולאחר פגיעת רכב שהעיפה אותה מספר מטרים, מותירה אותה חבולת פנים ועם שני שברים בשוק רגל שמאל, היא הצטרפה לסטטיסטיקה.
צלם: לא ידוע
האירוע הפרטי שלנו
אבל הסטטיסטיקה לא מעניינת. המספרים לא מעבירים את מה שעובר על הנפגע. ובינינו, גם לא את מה שעובר על הפוגע. אבל נשאיר את הפוגע בצד בנתיים.
הבת שלי איבדה את ההכרה ברגע הפגיעה. היא התעוררה כשהיא שרועה על אי תנועה אליו הועפה, כשסביבה אנשים זרים וטובים שניגשו לבדוק את מצבה. חברות שראו את התאונה רצו לקרוא למורים בבית הספר. ואז ב-8:20 הטלפון של אשתי מצלצל. על הצג שמה של ביתנו. מופתעת וקצת כעוסה אשתי עונה לשיחה ואומרת לשפופרת "למה את לא בבית הספר?". ואז מסתבר שזו המורה שעל הקו. מודיעה לנו שהילדה נפגעה מרכב. המסר מרגיע יחסית לא נשמע משהו נורא. ואני, שהייתי עם רגל אחת מחוץ לדלת לכיוון העבודה, מחשב מסלול מחדש ונוסע לילדה.
מרחוק יש פקק תנועה קטן. אני מזהה אמבולנס ולפחות ניידת משטרה אחת. אופנוע שעצר באמצע הכביש, רכב לבן שהפגוש שלו סדוק ומישהי שמטפלים בה בצד. זו לא הבת שלי. וההמולה כאן גדולה מכדי להיות פגיעה קטנה ולא משמעותית כמו שחשבתי שקרה. אני עובר את מקום התאונה וממשיך לכיוון בית הספר אבל טלפון מאשתי מבהיר לי שהתאונה אותה עברתי היא כנראה באמת התאונה שבה מעורבת בתי. אני מחנה את הרכב באלכסון לצד הכביש וטס אל האמבולנס שכבר מתחיל בנסיעה. אני עוצר אותו בקריאות "חכה! חכה!" ומישהי מהמורות מזהה אותי "זה אבא של הילדה". השוטרים לוקחים ממני פרטים ראשוניים ומזרזים אותי לעלות לאמבולנס. אני עולה ומוצא בה את הבת שלי שרועה על אלונקה עם קיבוע בצוואר ודם על הפנים, לצידה סגנית מנהלת בית הספר ופרמדיקית. הילדה דווקא במצב רוח טוב ואפילו קוראת לי בשם חיבה שהיא המציאה לי. נהג האמבולנס מדווח לי שהם קיבעו לה את הצוואר מחשש לפגיעה בעמוד השדרה, ושיש לה לפחות נקע ברגל. אולי שבר. הקפיצות של האמבולנס מכאיבות לילדה והיא מבקשת שיסעו לאט יותר. היא כבר לא במצב רוח טוב יותר והפרמדיקית מדווחת שהרגל של הילדה מכחילה. "טוב, אז זה לא נקע. זה בטוח שבר" אומר לי נהג האמבולנס.
נו, שבר זה לא נעים אבל זה לא נורא כל כך נכון? קצת גבס, קצת מנוחה ויהיה בסדר. אני מאמין שיש מצב שאנחנו עוד נשתחרר היום מבית החולים. בפועל, אני כותב שורות אלה בבוקרו של יום שני, ה-3 לאפריל. אנחנו עדיין בבית החולים. סגרנו פה כבר 4 לילות כולל שבת. מסתבר שלילדה יש שני שברים בעצמות שוק רגל שמאל. ומכיוון שהשבר לא ישר והעצמות זזו טיפה, יש צורך בניתוח לקיבוע העצמות באמצעות מסמרים. את הניתוח הילדה עברה בהרדמה מלאה ביום שישי בבוקר ומאז היא מגובסת מכף הרגל ועד לקו הביקיני כמעט. היא שוכבת עדיין במיטה מיום חמישי ועד היום. כל תנועה כואבת לה. אתמול ביקר אותה פיזיותרפיסט. הוא צריך ללמד אותה איך להתנייד עם גבס במשקל 25 קילו. כנראה שהפנים שלי שידרו הפתעה מכיוון שהוא הוסיף – כן כן, יש לה קיר גבס על הרגל. ולא, אי אפשר בשלב הזה לשים לה גבס קל. ולא, אי אפשר לקצר אותו מקו הביקיני לכיוון הברך.
אז אשתי רצה אתמול ליד שרה וקיבלה כסא גלגלים, הליכון וקביים. היום כנראה ילמדו אותנו להשתמש בהם. ואולי היום, מחר או בימים הקרובים נשתחרר הביתה ונתחיל תהליך ארוך של החלמה ושיקום. בעוד חצי שנה יוציאו לה את המסמרים מהרגל.
יש עוד הרבה אספקטים לפציעה הזו של הילדה. פציעה קלה היא מוגדרת. אבל תחשבו איך אדם שמרותק לסביבה עושה את הצרכים שלו. כמה קשה להרים אותו לכלי הקיבול, כשכל תזוזה כואבת.
במוצ"ש הנהגת הפוגעת התקשרה. רוצה לבוא לבקר. התנצלה שלא הייתה לה כל כוונה רעה לפגוע בילדה. ברור לי כמובן שאף אחד לא עושה דבר כזה מכוונה רעה (למעט מחבלים) ושהילדה מסכימה שהיא תבוא לבקר. האמת שריחמתי עליה. צעירה בהריון שהיתה בדרכה לשים את הילד בגן. אני יודע שאם הייתי במקומה לא הייתי ישן בלילות.
כל מה שסיפרתי לכם הוא מזווית הראיה של פצועה קל. הפציעה הקלה הזו גררה ניתוח בהרדמה מלאה, שביתה מהחיים של הילדה והסובבים אותה, גבס לשישה שבועות, ביקורות תקופתיות בבית החולים, פיזיותרפיה, וניתוח להסרת המסמרים לאחר חצי שנה. במקרה שלנו, שאין לנו משפחה בקרבת מקום, מדובר גם על השארת הילדים האחרים בבית או גרירתם איתנו לבית החולים. הקטנה שלנו בת 6 ולא הייתה מסוגלת להסתכל על אחותה עם הגבס הארוך והעבה. הפחיד אותה.
ואם זה מה שעובר על פצוע קל, קשה לדמיין מה עובר על פצוע קשה ועל משפחתו. אחד שנפגעו לו איברים פנימיים. אולי עבר קטיעה. אולי תרדמת. אולי איבוד הזכרון. שיקום שהוא יצטרך בוודאי לעבור. זה נורא.
ואז יש את אלה שהם לא רק נפגעים. הם הרוגים. 25 כאלה היו בפברואר 2017. אחד כזה היה ביום ששי האחרון. רכב על אופניים חשמליים, נפגע מרכב ומותו נקבע באותו בית חולים בו בתי מאושפזת. המקרה הזה עשה הרבה רעש והגיע גם לאוזננו. עולם שלם נגדע. ילד בן 15-16 כבר לא איתנו. ההורים שלו בוודאי שבורים. שבר שלא יתאחה גם בעזרת ניתוח בהרדמה מלאה עם מסמרים. אצלם השבר הוא סופי. הביקורות התקופתיות שלהם יתחלפו באזכרות, באמירת קדיש, בזכרונות וגעגועים.
כמה סבל אנשים סובלים מתאונת דרכים אחת. עולמות שלמים נעצרים. תוכניות שלמות נמחקות. 1525 תוכניות כאלה השתנו בחודש האחרון. אם נכפיל את זה ב-12, מדובר על 18,300 תוכניות כאלה לשנה כאשר מחשבים רק את הנפגע הישיר. איפה האמא, האבא? סבים וסבתות? אחים ואחיות? מתוך המספר הנ"ל – 300 חיים נגדעים בשנה.
אז מה אפשר לעשות?
אנחנו, ההורים, בואו נוריד טיפה את הרגל מדוושת הגז; ניתן מבט אחד נוסף לפני שניכנס לצומת; לא נסמס באמצע נסיעה; נשתדל לנחש את הצעד הבא של הולך הרגל על המדרכה. כהורים, אנחנו יכולים גם להגיד לא לילדים שלנו שרוצים שנקנה להם אופניים חשמליות. כנהג, זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי היות ויש מביניהם כאלה שנוסעים לא רק שלא בהתאם לחוקי הנסיעה, אלא ממש נגדם. ממש נגד כיוון התנועה.
לילדים – צריך לפמפם את חוקי התנועה. נכון, הבת שלי עברה במעבר חציה וזה לא עזר לה, אבל זה ודאי היה יכול להציל אחרים שלא חצו במעבר חציה. אל תתנו לילדים קטנים לחצות כבישים לבד, בוודאי לא כבישים סואנים. אל תתנו להם אופניים חשמליות אם הם לא מקפידים על חבישת קסדה ועל חוקי התנועה. תזכרו שאופניים חשמליות מותרות רק מגיל 16. אל תסתפקו בגיל הטכני. תבחנו את הילד שלהם שהוא יודע איך נוסעים בכביש ומה הסכנות הטמונות בו ואיך להימנע מהן.
חייבים לשנות את הסטטיסטיקה. חייבים.
דוד ארוון, בן 45 תושב השכונה, שביתו נועה בת ה11.5 נפגעה מרכב בעת שחצתה מעבר חציה בסמוך לקולג׳ים ב30 למרץ 2017.